כן כן, מפסח לא יצא לי לעדכן ואפילו מלפניכן...מהביריה,תכל'ס. טוב,אז יש מה לעדכן,וחבל שיש לי בעיה עם הסורק כך שאני לא יכול לשתף אתכם בציורים מהתקופה האחרונה... בכל מקרה,נתחיל כרונולוגית:
מסע פסח- בימים שני שלישי,ז' ו-ח' ניסן יצאתי למסע פסח של בני עקיבא. בכללי,היה סבבה,אפילו מעולה (למרות שבד"כ אני אומר את "הבכללי" בסוף) המסלולים לא היו קשים,אבל היה קטע שביום הראשון הנהג הוריד אותנו בכלל במסלול אחר וכבר התחלנו ללכת....זה היה מעצבן. לא כי זאת היתה דרך קשה-אלא דרך מציקה...אז חזרנו לאוטובוס,ונסענו למסלול.כשהגענו,חלק גדול מהשבט התקדם,ואני ועוד כמה חברים נשארנו מאחור.לא היינו לבד,היה איתנו חבר'ה מסניפים אחרים. אה,אולי זה הזמן לציין שאנחנו סניף נפרד והלכנו במסלול הנפרד... (לא היו במסלול הנפרד יותר מדי סניפים...) בכל מקרה אנחנו הולכים והולכים, ופתאום אנחנו שמים לב שעוברים לידענו ערבים. בקבוצות,לא ביחידים.נלחצנו קצת והמשכנו ללכת אנחנו מתקדמים, והמסלול מוביל לכפר ערבי.לא פחות ולא יותר. כפר ערבי!!!!!! (אומנם לא מהכניסה הראשית שלו אבל עדיין...) וזה עוד בני עקיבא והכל... הגענו לכיכר. המסלול הורה ימינה אבל לא היינו בטוחים אם כדי להמשיך. אנחנו מתלבטים,ומהכיכר מגיחה מכונית סובארו ישנה שבתוכה שלושה צעירים ערבים. הם התקרבו אלינו והתחילו לצעוק אלינו (ואלה לא היו קריאות עידוד או שמחה...) ברחנו. כשהם הסתלקו חזרנו לשם והמשכנו ימינה (לכיוון שהורה המסלול) אחרי מטרים ספורים,נחשו מה קרה?-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- -------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לא,הערבים לא ירו אלינו ופספסו...ולא לא ניצלנו מאיזה התאבדות של אחד מהם האוטובוס שלנו עבר מאחורינו! אתם לא מבינים איזו הקלה! עשינו את הסימן הזה שעושים כשעוצרים טרמפ, והנהג שזיהה אותנו הוא היה מאוד נחמד גם בלי קשר...) עצר לנו והעלה אותנו. איזו הרגשה אלוקית זאת הייתה...כל האוטובוס שלנו...היינו בטוחים שדפקנו את כולם,שהרי עכשיו הוא ייקח אותנו לסוף המסלול....והוא באמת לקח אותנו. אבל הקטע הוא שהמסלול לא היה אלפי קילומטרים מאיפה שעלינו על האוטובוס,אלא אולי 300 מטרים סה"כ... (אבל בעליה!) בקיצור כשהגענו,ישר הבאנו מה הולך שם. סוף המסלולו היה במגרש כדורסל של הכפר הערבי. מסתבר שמשהו מסניף אחר שבר בטעות כסאות של הערבים-וזה עיצבן אותם...והם התחממו למעל הראש....כשהגענו ראינו את 2 הקבוצות (הסניף שלנו והערבים) צועקים אחד על השני,במצב של "עוד-שניה-זה-עובר-למכות". חברים שלנו אמרו לנו שלפני שבאנו הם כבר הספיקו ללכת מכות איתם... אחרי שניה הערבים נרגעו-אז התפללו מנחה והם קצת התרחקו משם. אחרי התפילה חיכינו לאלה שעוד לא הגיעו (מסתבר שאני וחברי לא היינו האחרונים) ובינתיים זה הספיק להיפתח שוב,אפילו קצת למכות אבל כשהרבה חבר'ה הגיעו-העניינים נרגעו,ואורגן מניין שני של מנחה (למי שלא הספיק,או שהיה עסוק עם הכלבים... ואני חושב שברור למה הכוונה) הפעם הערבים לא הסתכלו וה תחילו לחקות את מי שמתפלל שמונה-עשרה.[אני הייתי באוטובוס-כבר התפללתי לפניכן ולא רציתי להתקרב לכלבים מטונפים.] זה היה די מעצבן. כשהמניין השני סיים,הם עלו לאוטובוס (החבר'ה שלנו,למי שחשב שיהיה עכשיו שוב אקשן...) הנהג היה צריך לסדר משהו בחוץ,וחברים שלי התחילו לקלל את הערבים,לעשות להם פרצופים וכד'. שרו להם גם את השיר המפורסם (הכל יחסי) "מוחמד מת": (במנגינת "ברוך הגבר" של עמיר דביר)
---כל הבית הראשון הוא רק "מוחמד מת" כך שאין קטע שאכתוב אותו---
פועל בניין,
גם אם הוא צם ברמדאן
יש לו זקן אם פרעושים
והוא מוכר/אוכל גבינת עיזים....
הוא לא נביא
בסה"כ עוד ערבי
ויש לו תעודה כתומה
להלהלהלהלהלהלה.....
בקיצור הנהג בא. והתחיל לנסוע,אחרי כמה שניות הכלבים התחילו לזרוק אבנים על האוטובוס (באמת! מי שחשב עד הקטע הזה שזה מתיחה וכל פעם ניחם את עצמו"טוב נו,זה הגיוני" וכשקרה את השורה האחרונה לפני הסוגריים אמר:"לא אין סיכוי!" שיידע שגם הקטע עם האבנים קרה במציאות במסע פסח תש"ע של תנועת בנ"ע) כשהם זרקו אבנים ישר התכופפנו,ניסו לחסום לנהג את הנתיב-הוא ניסה לעבור וגם הצליח,אבל הוא הזמין משטרה...נסענו משם.באמת שלמרות כל הבלאגן שהיה שם-היו מדריכים שהתנהגו במצב שם ל-מ-ו-פ-ת.באמת מדריך שלי אמר שבנ"ע הולכים לחטוף על הראש חזק בגלל מה שקרה.......בערב הייתה לנו הופעה של אודי דוידי,רוקיסט נשמה ישראלי-למי שלא מכיר... בהופעה היה מפוצץ,ולמרות שהיא הייתה קצרה-הוא שר את השירים הכי יפים שלו........אח"כ הלכנו לישון בגני חוגה. (לא לפני מנת מרק סניפי שהכנו...)
למחרת-קמנו,התפללנו,אכלנו ארוחת בוקר (לתנובה היה חסות...) התארגנו ונסענו למסלול (נשמע מהר,אה?! זה לא היה כ"כ מהר במציאות...) המסלול לא היה קשה,אבל מתיש וכיפי הגענו לסוף המסלול מתים מרעב,ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לאכול. אחרי כמה דקות מגיעה למקום רכזת וחושבת שהשתגענו:"מה אתם עושים פה?! נגמר המסע! עופו הבייתה!" זה היה גדול. "הבשר עודנו בין שיננו" אנחנו פולטים לה: "..רעבים.נסיים ונלך" ובאמת סימנו והלכנו. בדרך חזור המדריך שלי שמתנדב במד"א סיפר לנו סיפור שקרה לו,אני לא זוכר אם הוא אמר בסוף אם זה אמיתי או לא...
בכללי-היה...(ס'תכלו בהתחלה בשביל לדעת :-)
אחרי המסע- הנקיונות לפסח לא צריך להרחיב בדיבור...
בפסח עצמו לא עשיתי משהוא מיוחד,חוץ מזה שיום אחד אני והמשפחה ובני דודים שלי הלכנו לאיזה פארק ועשינו על האש. (כדי לשבוע כמו שצריך לפחות יום אחד בפסח...) היה טעים ונחמד.
אחרי פסח- החזרה לשגרה.ללימודים. לפני פסח חבר שלי מהכיתה הבטיח שיביא לקרוא אחרי החופש את "פרסי ג'קסון" איך שחזרו ללמידים הוא הביא לי לקרוא אני חייב לציין שעל ההתחלה כבר הבנתי שאני מת על הסדרה הזו... פרסי ג'קסון והאולימפיים היא סדרה בת חמישה ספרים מאת הסופר האמריקאי ריק ריירדן. גיבור הסדרה הוא פרסי (פרסאוס) ג'קסון, ילד בעייתי ממנהטן, שחי עם אמו סאלי ואביו החורג גבריאל אנגליאנו. אחרי ג'קסון רודפות מפלצות מהמיתולוגיה היונית. חבר שלו, שמתגלה כסאטיר בשם גרובר אנדרווד, לוקח אותו למחנה מיוחד בלונג איילנד ומסביר לו שכמו כל הילדים במחנה, גם הוא בן של אל יווני. בהתחלה לא ידוע איזה, אולם לאחר שהוא מתרפא במגע עם מים, נחשפת זהות אביו: פוסידון, אחד משלשת האלים הגדולים (זאוס, פוסידון והאדס) שנשבעו לא להביא ילדים חצויים לעולם. הספר (ומן הסתם גם שאר הסדרה) כתוב בצורה מצחיקה ומותחת כאחד. מומלץ בכלל,ובמיוחד למי שחובב מיתולוגיה יוונית.
חוצמזה, מועד סיום התחרות קומיקס בעיתון אותיות הולך ומתקרב.התפללו עלי....
עד כאן הפעם,כשאוכל לסרוק-אשתף אתכם גם בציורים שלי......
2 תגובות:
קרדית לפרסי גקסון לאורי כהן!!!
אנומימי יקר,אני יודע שאתה בעצמך הוא אורי כהן, כי רק אתה (אורי) כותב קרדיט עם ת. בכל מקרה,לא כתבתי את שמך ברשומה כדי לשמור על פרטיותך
הוסף רשומת תגובה